<h1>ראבי"ה סימן אלף נ"ו</h1>
<h2>דף טז.</h2>
וקיימא לן דכלי מלחמה מוכרין לגוים משום דמגנו עלן. וכל דבר שאנו יכולין לתלות שלא יבא לידי איסור מזבנינן להו. כגון פרה שאינה מיוחדת לחרישה. אבל זכר אפילו עגלים לא דהא מגדלו לחרישה. ולא מיבעיא לגוי או לישראל החשוד לעשות בו מלאכה דאסור אלא אפילו למכור לישראל החשוד למכור לגוי אסור למכור אם לא שמיד (ישמטנו) [ישחטנו], או ימכרנו לפניו לישראל שאינו חשוד. ובשור של פטם דסלקא לן בתיקו אזלינן לחומרא. ואפילו (ואפילו) אי מפר' בהמה גסה דמתני' אפילו בנקיבות ואסור, (ו)אפילו הכי קיימא לן כבית הילל [ע"ב] (ומתוך) [ומותר] כל היכא דאיכא למיתלי, שרק בהמה גסה וחייה גסה שאינה עומדת לאכול כלל אפילו לגוים אסור למכור להם כעובדא דרב הונא, ורב אשי דבתראה הוא סייעיה. ותנן במסכת' שביעית [פ"ה מ"ו] זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור לאיסור ולהיתר מותר, והאי [ד]לא אייתי תלמודא ממנה ראייה משום דאיכא למידחייה מפני שאין אדם מצווה על שביתת כליו בשביעית, [ותו] שלא נשנית המשנה אצל פלוגתא דבית שמאי ובית הילל. וסוס מותר למכור (ופסקינן) [דפסקינן ט"ז ע"א] הלכה כבן בתירא. ועל ידי סרסור מותר למכור. [ירושלמי פ"א ה"ו] וכשם שקונסין אותו להלכה כך קונסין אותו למנהג [ומניין שקונסין אותו למנהג] חד בר נש זבין גמליה לארמאה וקנסיה ריש לקיש בכפליים כגון דיחזיר גמליא א"ר אבין לסרסר קנס והוה צווח לבריה בריה דסרסור. פירוש שם היו נוהגין איסור אף בסרסור. ובהמה דקה תלוי במנהג ובזמן הזה נהיג להיתירא. ובפ"ק דשבת פי' עניין שאלה ושכירות, גם בפרק מקום שנהגו [סי' תצ"ט] כתבתי חידוש הירושלמי מחולב וגוזז. וכשר הדבר שבשעת קניית הבהמה שיקננה הגוי עמו שיהא השבת מיוחד לגוי לבדו לכל דבר כדנפרש לקמן בשמעתי'. ויתנו מעיקרא. מיהו אין צריך למנוע (את) [אותו] מלחלוב דמשום צערא דבהמה הקילו כמה דברים כדפרישית בפרק במה בהמה [עי' סי' רי"א]. ואפילו אמירה לגוי שבות בעלמא הוא וכ"ש כשלא יאמר לו דשרי. ובלבד שלא יהנה ממנו אם לא בכדי דמי(הם) החלב והגבינות.
<h2>דף כא.</h2>
הא דמסקינן הכא ובכמה דוכתי דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, פירוש יחיד שמדעתו עשה ולא על פי התורה כדאיתא בסיפרי אקרא דכל מקום אשר תדרוך כף רגליכם [פ' עקב פי"א כ"ד] ולא כפירוש רבינו שלמה.
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי דאמר אף בארץ ישראל משכירין להם בתים, ובלבד שלא יעשם שכונה דהיינו שלשה בני אדם, אבל לא שדות ובסוריא מוכרים בתים ומשכירים שדות ובחוצה לארץ מוכרין אילו ואילו. ולר' יוסי אם לבית דירה מותר להשכיר וכו' אוקימנא דלא כר' יוסי אע"ג מחלוקת ואח"כ סתם הואיל כיון דפסק שמואל הלכה כר' יוסי עלה סמכינן. וכן פסקו רברבתא. וקיימא לן כסתם מתניתין וכרשב"ג דאמר לא ישכיר אדם מרחצו לגוי מפני שנקראת על שמו הילכך מותר [להשכיר] להם שדות אבל לא לעבדו העובד לו תדיר בביתו לא ישכיר מפני שגלוי לכל. ובירושלמי פליג אגמרא דידן דתניא התם [ספ"ק דע"ז] שדה שהיא באמצע הדרך אסור להשכיר לגוי מפני שנקראת על שמו והוא (חוזר) [חורש] וזורע בשבת ובי"ט. ובגמרא דידן משמע דטעמא דאריסות למרחץ לא, [דאריסותא למרחץ לא] עבדי אינשי, הא לאו הכי שרי אע"ג דנקראת על שמו. ורבינו זקני פסק דאסרי' אפילו מרחץ להשכיר הניח להם בתים ואם היה משכיר להם רק המרחץ היה נקרא על שמו ויאמרו שלוחו של ישראל הוא ולא שקול בדבר, אבל בזמן הזה שמשכירין להם בתים לבית דירה כר' יוסי כדפרישית לעיל גם במרחץ אין קול והרגשה ולא אמרינן אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי. וגם רבינו שב"ט פסק הלכה עשה כרשב"ג ולא כר' שמעון בן אלעזר ובכולהו שרי בר ממרחץ. ואע"ג דישראל נהנה לגבי שדה ממלאכת הגוי שעושה באריסותו בשבת (וכיון דבהבל כת') [דכיון דמבליע] ימי החול שרי דתניא [תוספתא סוף שבת] (המשכיר) [המשמר] את הפרה המשמר את התינוק אין נותנין לו שכר שבת שכיר חודש שכיר שנה נותנין לו שכר שבת, דהוי כמרבה לו שכר ימות החול, ולדעת כן ירד מעיקרא דהוה ליה לגבי אריסות כאלו התנו מעיקרא כדאמרינן בסוף פירקין [כ"ב ע"א] וכדאמרינן בפרק בתרא דמכילתין [ס"ד ע"א] גר וגוי שירשו את אביהם גוי יכול לומר לו טול אתה ע"ז ואני מעות ואם משבאו לרשותו אסור.
וראיתי תשובות שהשיב רבינו יצחק ב"ר מנחם שהשיב לר' אליעזר על השוורים שחורשים בשבת והורה בהם להיתר משום דקביל עליה אונסא וזולא ומדמי לה (לכהן) [להמקבל] ששם פרה (ו)לצאן ברזל. נ"ל שאף אונסא וזולא אין צריך לקבל כדאמרינן התם [בכורות ט"ז ע"ב] אי קביל עליה בעל הבית אונסא וזולא צאן ברזל קרי ליה. ואף בכל אלה (כהן) [כיון] שהקרן של ישראל מגמגם לבי להתיר. ואם בא להתיר נ"ל שבעניין זה יכול להתיר שיתנו (בעל) [בעת] שקונין הישראל וגוי ביחד את השוורים שכל ימות החול יעבדו להם לאמצע והישראל יטול הערב שבת מיוחד לחלקו [והגוי יטול השבת מיוחד לחלקו] ואם יבואו לחשבון אסור כדאיתא בפ"ק דע"ז [כ"ב ע"א] וצריכין להתנות לכתחילה. ואם גוי עני הוא ואין יכול לקנות החצי יקנה ישראל חלק ה' ימים או ו' והגוי יקנה חלק (אחר ו)אחד (לגוי) בתנאי גמור מעיקרא חלק יום שבת. ואם אין לו מעות לגוי ילוה לו הישראל על חלקו. ודברים כאלו אין רצוני שישאל (לו) [לי] שום אדם והנח להן לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין בין בדרבנן בין בדאורייתא. ואם בא לימלך נאה להורות דרך האמת אבל אין באין לימלך בכל אלה. עד כאן התשובה. ויש מרבותינו שיאמרו דלא דמי, דשדה כשהתנו אין לישראל חלק בו, אבל הבהמה חלק של ישראל [הוא] שעובד בו, [ו]אין התנאי נוטל את חלקו ממנו. [ו]כל זמן שאין הגוי רשאי למוכרה בשבת ויהו כל הדמים שלו בהמתך של ישראל (קרוי בהמה) [קרינן ביה] ומצווה על שביתת בהמתו בשבת.
ומצאתי בתשובה אחרת שאלו את רבי, ישראל וגוי שיש להן תנור בשותפות מהו לומר לגוי טול שבוע של פסח ואני אטול לאח"כ כנגדך ולאפות בו. והשיב רבי, המתנה כך קודם פסח מותר ולא דמי להא דאמרינן ישראל וגוי שיש להן שדה בשותפות לא יאמר טול חלקך בשבת ואני בחול לפי שכל הטורח שהם טורחים בשדה לאמצע וכשזה עודר נראה כטורח עבור הישראל אבל כאן כיון שנטל דמים בתחילה מותר. וכן ישראל שרגיל לקבל ככרות ממערופיא שלו בכל יום, בשבוע של פסח אינו מקבל אבל לאחר הפסח מקבל מאותו שבוע עצמו. עד כאן לשון התשובה. ולא ידענא שפיר מאי נטל דמים לכתחילה דקאמר, שהרי התנאי אחרי שותפות התנור היה.
